Yes - Fragile
- FaceOff - עימות חזיתי
- Nov 12
- 3 min read
ב- 12 לנובמבר, 1971, "Yes" הוציאו את אלבומם הרביעי, "Fragile".
זה היה הרגע שבו "Yes" חדלה להיות עוד להקת רוק מתקדם מבטיחה והפכה לאחד הכוחות שמגדירים את הז'אנר כולו. לאחר הפריצה של "The Yes Album", הלהקה עבר שינוי מהותי בהרכב - הקלידן Tony Kaye הוחלף בתחילת ההקלטות על ידי הווירטואוז הצעיר Rick Wakeman, שהביא עמו יקום סימפוני שלם. יחד עם Jon Anderson, Chris Squire, Steve Howe, ו- Bill Bruford, הם הפכו להרכב הקלאסי של "Yes" - חמישה מוזיקאים שהכימיה שלהם הפכה את המורכבות לאמנות ופרצה את גבולות הרוק המתקדם.
ההקלטות לאלבום החלו בסוף קיץ 1971, עם Eddy Offord כשותף להפקה יחד עם חברי הלהקה. למרות ההצלחה היחסית של האלבום הקודם, "Yes" סבלה ממחסור בכסף, ולכן הם הגיעו לפתרון יצירתי: כל חבר להקה יתרום קטע סולו לצד היצירות העיקריות של הלהקה. התוצאה הייתה אלבום שאיזן בין אינדיבידואליות לאחדות - תצוגה של גאונות טכנית עטופה בדמיון שמימי. יצירתו של Roger Dean, המציגה כוכב לכת קטן ו"שברירי", השתלבה עם כותרת האלבום ושיקפה את נופי הצלילים העצומים שלו.
האלבום נפתח עם "Roundabout" שפורץ לרווחה כמו זריחה מעל שדות אנגליים אפופי ערפילים - הפתיחה האקוסטית של Steve Howe מתפתחת לריף הבס הרועם של Chris Squire שעולם המוזיקה לא שמע עד אז כמותו, ומשתלבת עם הקול הגבוה והחודר של Jon Anderson, אשר כתב את השיר יחד עם Steve Howe בזמן שנסעו ברחבי סקוטלנד, לקראת סוף סיבוב ההופעות שקיימה הלהקה. אנדרסון החל לכתוב את המילים בהשראת הנופים עוצרי הנשימה שבדרך מאברדין לגלזגו ובעיקר כיכרות, הרבה מאוד כיכרות, מעלה 40 שעל פניהם זכר אנדרסון שחלפו. הגרסה המלאה של השיר נמשכת 8 דקות ו-29 שניות, אך היא קוצרה ל-3 דקות ו-27 שניות כדי לשמש כסינגל היחיד שיצא מהאלבום, הגיע למקום ה-13 במצעד "הוט 100" האמריקאי - והפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקהנ עד ש-"Owner of a Lonely Heart" עקף אותו בשנת 1983.
לאחר הפתיחה הסוחפת מגיעה לה אתנחתא. "Cans and Brahms", הוא תצוגה קצרה אך מסנוורת של הכשרתו הקלאסית של Rick Wakeman, אשר הופכת את הסימפוניה הרביעית של ברהמס למערבולת של מוג ואורגן. "We Have Heaven" הוא Jon Anderson במיטבו - שכבות של שירה מתפתלות בסחרורו מעגלי אל תוך האינסוף, וקולות מרחפים כמו מנטרה בחלל.
הוא נפתח לקול יללת רוח ואז מתפרץ (לאחר מכת רעם) לאחד השירים הכבדים של הלהקה. "South Side of the Sky" הוא יצירה מונומנטלית המשלבת רוק כבד עם קטעי פסנתר קלאסי והרמוניות ווקאליות. היא מספרת על משלחת טיפוס הרים כמטאפורה לסיבולת אנושית - מאבקו של המטפס בין חיים למוות המשתקף בניגודיות המוזיקה בין ריפים קרים כקרח להרמוניות חמות.
השיר השובב "Five Per Cent for Nothing" - הוא ניסוי קצבי בן 35 שניות של Bill Bruford - פרץ של הומור ודיוק. אבל אל תתנו לאורכו להטעות אתכם. כל מכת תוף ומנוחה מחושבים כאן ל- 38 שניות ששואפות לשלמות.
היצירה הדחוסה "Long Distance Runaround" מנסה להעלות את שרידי הפופ של האלבום אל פני השטח, אך הם מכוסים תחת מעטה פרוגרסיבי של שינויי מקצבים. הקצב הקליט והמילים המסתוריות על אמונה ובלבול משתלבות בצורה חלקה עם "The Fish (Schindleria Praematurus)", האודיסיאה מונעת הבס של Chris Squire, שהופכת תדרים נמוכים לסימפוניה משל עצמה. "Mood for a Day" הוא רגע של גאונות שקטה - סולו הגיטרה הקלאסי של Steve Howe מרגיש נצחי, הפוגה עדינה בין הסערה ל"לב הזריחה".
ואז מגיע "Heart of the Sunrise" - קטע הסיום האפי בן אחת עשרה הדקות שמשקף את כל מה ש-"Fragile" מייצג. דינמי, מורכב, וירטואוזי, מלודי ורגשי. הוא נבנה מריפים רועמים לשלווה וחוזר חלילה, לוכד את המתח בין כאוס ליופי. ללא ספק אחת היצירות הגדולות של הלהקה ואף יותר מכך, מאז ועד היום הוא נותר כאחד הקטעים המגדירים את תולדות הרוק המתקדם לדורותיו.
עם יציאתו, הגיע "Fragile" למקום השביעי בבריטניה ולמקום הרביעי במצעד הבילבורד בארה"ב, מה שהעלה את המוניטין של "Yes" כאחת מהלהקות המעצבות והחשובות ברוק המתקדם. המבקרים שיבחו את שאפתנותה ושליטתה הטכנית של הלהקה, בעוד שהמעריצים נותרו מרותקים ופעורי פה. האלבום סימן את תחילתו של תור הזהב של "Yes". האלבום שהגדיר את הצליל שלהם ועיצב את ז'אנר הרוק המתקדם.
עשורים לאחר מכן, "Fragile" מרגיש חי ובועט - שילוב של מורכבות ומלודיה, וירטואוזיות ופשטות, אינטלקט ורגש. "Fragile" הוא לא רק אבן דרך של הרוק המתקדם, הוא יקום משלו, הסובב לו ללא סוף בדמיונו של כל מי שאי פעם האזין לו.
להאזנה: Spotify, Apple Music
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל