ב- 23 לאוקטובר 1995 שחררה "The Smashing Pumpkins" את אלבום האולפן השלישי שלה "Mellon Collie and the Infinite Sadness".
לא יאומן שיותר מרבע מאה כבר עברה מאז ששוחרר האלבום הזה.
זה אומנם לא האלבום הכי גדול של הלהקה לעניות דעתנו, אבל הוא ללא ספק השיא האומנותי שלה, ספינת הדגל, יצירה מדהימה ביופיה המחולקת לשני חלקים, "Dawn to Dusk" ו- "Twilight to Starlight" וכוללת 28 שירים המשתרעים על פני שני דיסקים מלאים, או שלושה אלבומי ויניל.
מדהים לחשוב איזה שינוי עברה הלהקה מאז תהליך יצירת האלבום הקודם "Siamese Dream". הלהקה היתה אז בשפל כל-כך גדול שלא רק שאיים על קיומה אלא אפילו גרם ל- Billy Corgan למחשבות אובדניות. בכדי להבין עד כמה עמוק היה המשבר באלבום הקודם אתם מוזמנים לקרוא את הסיקור הקצר שכתבנו עליו.
וכעת, שנתיים בלבד לאחר מכן הלהקה נמצאת כבר במקום אחר לגמרי, בפסגת היצירה שלה. היא מתפקדת כמארג אחד שלם ומגובש, כמכונה משומנת שמהווה חלק מפס ייצור של תמלילים ומוזיקה.
האלבום "Mellon Collie and the Infinite Sadness" הינו תולדה של התפרצות יצירתית מטורפת של הלהקה. להבדיל מאלבומה הקודם עבדה הלהקה הפעם כלהקה מגובשת, עם תרומה משמעותית של כל החברים ובמיוחד של הגיטריסט James Iha והבסיסטית D'arcy Wretzky, זאת להבדיל ממה שקרה באלבום "Siamese Dream" שהיה על סף פרויקט סולו של Billy Corgan. אמנם, כל שירי האלבום פרט לשניים נכתבו על-ידי קורגן, אך כל ארבעת החברים היו חלק מתהליך היצירה ותרמו לתוצאה הסופית. שני השירים היחידים שלא נכתבו על-ידי קורגן הם השיר החותם את הדיסק הראשון, "Take Me Down" שנכתב והושר על-ידי ג'יימס איהא, והשיר המסיים את האלבום כולו "Farewell and Goodnight" שכתבו קורגן ואיהא, ושרו כל ארבעת חברי הלהקה.
בכדי להבין את גודלו של הפרץ היצירתי שחוותה הלהקה נציין שההקלטות של האלבום הסתיימו כשבאמתחתה של הלהקה 57 שירים מוגמרים, מתוכם נבחרו רק 28 לאלבום. זאת כמות מטורפת של שירים אשר חלקם הגדול נותר מחוץ לאלבום ושוחרר כשנה לאחר מכן במסגרת קופסא בת 5 דיסקים ששחררה הלהקה ונקראת "The Aeroplane Flies High". נתון מדהים נוסף הוא שאחד הקטעים מתוך הקופסא שנקרא "Pastichio Medley" ואורכו 23 דקות הינו למעשה מחרוזת של עשרות ריפים שהולחנו לאחר יציאת האלבום "Siamese Dream" ושחוברו להם יחדיו לקטע אחד ארוך במיוחד. רק תחשבו מה הלהקה יכולה היתה לעשות עם אותו חומר גלם של עשרות הריפים וכמה שירים נוספים ניתן היה לפתח מהם.
כוונתו של Billy Corgan, הייתה מלכתחילה ליצור אלבום כפול בהשראת "The White Album" של ה"ביטלס". הוא הרגיש שהכיוון המוזיקלי של הלהקה בשני האלבומים הראשונים מיצה את עצמו ורצה ליצור את מה שהוא יכנה בהמשך אלבום "The Wall" של "Pink Floyd" לדור ה- X או במילותיו הוא עצמו "Pink Floyd The Wall for Generation X". כדי להגיע לרמה כזאת של כתיבה ביקש קורגן מחבריו ללהקה שהגישה שלהם במהלך תהליך היצירה תהיה כאילו מדובר באלבום האחרון שלהם כלהקה.
בנוסף, הוא מחליט לזנוח את המפיק Butch Vig שהפיק את אלבומיה הקודמים של הלהקה ולחבור למפיקים Flood ו- Alan Moulder שעבדו בין היתר עם "My Bloody Valentine", PJ Harvey, Nick Cave, "U2", "Depeche Mode" ו- "Nine Inch Nails". קורגן הסביר שאחרי העבודה המאומצת עם בוץ' הם הפכו לכל כך קרובים שהיה ברור שהם יחשבו ויפעלו בצורה דומה. Billy Corgan חשב שבשלב הזה מדובר בחיסרון שמונע את החשיבה מחוץ לקופסא ואת ההתפחות המוזיקלית של הלהקה.
הבחירה ב- Flood ו- Alan Moulder הוכיחה את עצמה שכן מחד הם לקחו את הלהקה למחוזות רחוקים ושונים ומאידך שמרו על ה- DNA הבסיסי שלה. במהלך ההקלטות, התעקש Flood שהלהקה תפנה מדי יום מספיק זמן לנגינה מאולתרת וכתיבת שירים, דבר אשר בהכרח השפיע על הכמות האדירה של השירים שהוקלטה באותם סשנים, כמו גם על איכות הכתיבה, שכן אותם אילתורים הביאו לגיוון עצום בסגנונות המוזיקליים.
האלבום "Mellon Collie and the Infinite Sadness" תוכנן בצורה כזאת שחציו הראשון מייצג את היום (Dawn to" Dusk") וחציו השני את הלילה ("Twilight to Starlight"). בילי קורגן דחה את הרעיון שמדובר באלבום קונספט, אך ציין שהאלבום מבוסס על "המכאוב הנמרץ שבהווית האדם". מכל מקום, השירים באלבום מובנים בצורה רעיונית כסמל למחזוריות של החיים והמוות ולכן בכל זאת קיים איזה חוט מקשר שמאחד את היצירה כולה למארג אחד שלם.
מבחינה מוזיקלית האלבום הזה מאוד מגוון ביחס לאלבומים הקודמים ומשלב בין כמה וכמה ז'אנרים. הגיוון התבטא גם בשימוש בכלי נגינה נוספים כגון פסנתר, סינתיסייזרים, נבל, סטיל גיטאר ואפילו כלי מיתר. במהלך הקלטת האלבום כוונו הגיטרות בחלק מהשירים בחצי טון למטה ובחלק אחר כמו "Jellybelly" כוּון המיתר הראשון למטה לכיוון שאותו כינה Billy Corgan כ"כיווּן הגאראנג".
אבל מעבר לגיוון בסגנונות המוזיקליים ובכלי הנגינה, האלבום הזה הוא יותר מכל אלבום של הפקה. בהשוואה לאלבומים הקודמים, נעשה כאן שימוש רב יותר בשילוב של סמפלים, לופים אלקטרוניים, ואוברדאבים. כך לדוגמא, השיר "Thru The Eyes of Ruby" מכיל כ- 70 רצועות הקלטה של גיטרות ששולבו לתוך השיר.
(Photo: consequence.net)
באשר לאלבום עצמו, מהרגע בו המחט נופלת בעדינות על הויניל, המאזין נשאב אל תוך היצירה. אנחנו פותחים את "Dawn to Dusk" באווירה מלנכולית כפי שגם מסגיר שמה של הרצועה האינסטרומנטלית "Mellon Collie and the Infinite Sadness". אנחנו חייבים לציין שכשהקטע הזה התנגן אצלנו לראשונה היינו בטוחים שמדובר בטעות. חשבנו שאנחנו מקשיבים לאאוטייק שלא שוחרר מאחד האלבומים של "This Mortal Coil" או לאיזה אלבום של הרכב גותי מהלייבל "4AD". הפסנתר השתלב לנו עם האיורים בסגנון הבארוקי המופיעים בעטיפה החיצונית והפנימית ופשוט הרגשנו שאנחנו חולפים לתקופה אחרת בזמן.
כדי להבין את גודל ההשפעה של ההפקה של פלוד ומולדר אתם חייבים לשמוע את הדמו מהגירסה המורחבת של האלבום. "Mellon Collie" אומנם היה גם במקור קטע שקט, אבל הוא נוגן בגיטרה חשמלית ופשוט נשמע אחרת, שונה, חסר את האווירה שהכניסו הפסנתר וההפקה המוקפדת.
האווירה המלנכולית מקטע הפתיחה מפוזרת באופן ספורדי לאורך כל שני חלקיה של היצירה, כאילו כדי להזכיר לנו שלמרות שלא מדובר באלבום קונספט והגם שלכאורה קיים רק קשר רעיוני רופף בין הקטעים, עדיין יש לנו עסק עם יצירה שיש להתייחס אליה כמארג שלם וכולל. האווירה הזאת קיימת בקטעים כמו "Take Me Down" עם הגיטרה החשמלית המייללת והשירה שמזכירה את Neil Young היא קיימת ב- "To Forgive" הטריפי, ב- "Galapogos" המנומנם ועוד.
ההאזנה לאלבום הזה משולה לשיוט בספינה בים הפתוח. מידי פעם הים "פלטה" והספינה גולשת לה בנוחות על המים כמו בשירים "Thirty-Three" ,"In the Arms of Sleep" או "Stumbleine" ולפעמים מתחוללת סערה והספינה מיטלטלת בין גלים אימתניים במים סוערים כמו ב- "Jellybelly", "Zero" או "Tales of a Scorched Earth". השינויים הקיצוניים האלה במצב הים רק מעצימים את ההנאה מהמסע המטלטל הזה ואת תחושת הסיפוק האדירה כשבסופו מגיעה הספינה המוזיקלית הזו לחוף מבטחים.
חמישה סינגלים שוחררו מתוך האלבום. הראשון היה "Bullet with Butterfly Wings" שנכתב על-ידי Billy Corgan על הכאב שמלווה את חייו של כוכב רוק כשהמילים "the world is a vampire" מתארות את התחושה של קורגן שכולם רוצים משהו ממנו. השיר הזה זכה בפרס הגראמי על ביצוע ההארד רוק הטוב ביותר והוא גם השיר הראשון של הסמאשינג שדורג ב- 40 הגדולים במצעד 100 הלהיטים של הבילבורד. מעניין לציין שקורגן רצה בתחילה שהשיר "Jellybelly" יהיה הסינגל הראשון, אך לבסוף הוא הלך על "Bullet" כי חשב שהוא שיר קליט יותר שימכור יותר טוב וייצג את האלבום בצורה טובה יותר.
הסינגל השני ששוחרר מהאלבום הינו "1979" והוא מתייחס למעבר בין הילדות לבגרות. זה היה השיר האחרון שנכתב לאלבום, Billy Corgan ביקש להכניס את השיר ברגע האחרון כי חשב שיש לו פוטנציאל והמפיקים נתנו לו 24 שעות על מנת לסיים את הכתיבה בכדי שהשיר יוכל להיכלל באלבום. קורגן נסע הביתה ובלילה סיים לכתוב את המילים כשכבר ביום המחרת השיר הוקלט.
הסינגל השלישי "Zero" הוא השיר הראשון שנכתב לאלבום והוא מתאר את Billy Corgan כאדם מאוד אפאתי שקשה לו מאוד להביע רגשות. ההקלטה של השיר הזה מאגדת לא פחות מששה ערוצים של גיטרות קצב ושני ערוצים של גיטרות אקוסטיות 12 מיתרים. בשונה מיתר הסינגלים השיר הזה שוחרר כחלק מ- EP שכולל שישה בי-סיידים ומחרוזת אחת בשם "Pastichio Medley" שמאגדת בתוכה לא פחות מ- 70 חלקי שירים מהסשנים של האלבום, לצד קטעים משירים שנכללו באלבום.
הסינגל הרביעי מהאלבום "Tonight, Tonight" נכתב על-ידי Billy Corgan כהומאג' ללהקת "Cheap Trick". גם כאן המילים מתייחסות לקורגן וליילדות הקשה שעבר אך מילות הסיום של השיר מלאות תקוה ואופטימיות: "The impossible is possible tonight". בשיר מנגנת התזמורת הסימפונית של שיקגו הכולל 30 כלי מיתר והוא נכתב במקור בסולם C אך מכיוון שסולם זה היה גובה לקולו של Billy Corgan הוא בוצע בסופו של דבר בסולם G. מעניין לציין שהקליפ המסתורי והמדהים לשיר הזה זכה בששה פרסי MTV.
הסינגל האחרון ששוחרר מהאלבום הוא "Thirty-Three" והוא השיר הראשון שקורגן כתב כשחזר הביתה מסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם "Siamese Dream". הוא השתמש במכונת תופים במהלך הכתיבה ולטענתו המילים פשוט נשפכו החוצה כשניגן את השיר. Billy Corgan קרא לו "שיר פשוט בכיוון קאנטרי". הגיטרות מכוונות חצי טון למטה ומכונת התופים שנשמעת בהקלטה לקוחה מהדמו הראשון שהקליט קורגן בביתו כי קורגן לא זכר איך לשחזר את אותו הביט.
יש לציין שהלהקה התכוונה לשחרר מהאלבום את השיר "Muzzle" כסינגל האחרון, אך בסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל ולא ברור בדיוק מה היתה הסיבה. על הכוונה ניתן ללמוד מהעובדה שהשיר שוחרר לתחנות רדיו בעולם. לאור ההשמעות בתחנות הרדיו ועל-אף שלא שוחרר כסינגל השיר הגיע למקום השמיני במצעד "להיטי רוק מודרניים" ולמקום העשירי במצעד "להיטי רוק פופולרי" של בילבורד.
האלבום "Mellon Collie" הוא אולי לא מאסטרפיס, אבל הוא בהחלט יצירת מופת שאפתנית ומעוררת השראה, שהינה מאוד ייחודית בהשוואה לז'אנר ולתקופה. לעניות דעתנו, מדובר באלבום הטוב ביותר של "הדלעות" אם מתייחסים לאלבומים כיצירה אחת שלמה. נכון "Siamese Dream" בהחלט נותן לו פייט אבל אצלנו הוא מנצח בנקודות.
לינק להאזנה לגירסא המורחבת של האלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט