האלבום "Blood Sex Sugar Magik", אלבום האולפן החמישי של "Red Hot Chili Peppers" יצא ב-24 בספטמבר 1991.
לפניכם עוד סיקור בסדרת "Class of 91'" על אלבומי המופת ששוחררו בשנת 1991 המופלאה.
את הסיפור כאן נתחיל דווקא מהסוף, רק כדי לחבר את עולם הגראנג' של "Nevermind" ששוחרר בדיוק באותו היום, עם פיוז'ן הFאנק-אלטרנטיב-מטאל של "Blood Sugar Sex Magic", בתוספת תיבול פיקנטי...
אז לאחר יציאת האלבום ולפני תחילת סיבוב ההופעות שנועד לקידומו, ביקש Anthony Kiedis ממנהל הלהקה שיפנה ל- "The Smashing Pumpkins" ויציע להם להצטרף לחלק מסיבוב ההופעות. קידיס אהב מאוד את הסגנון והסאונד של "הדלעות" ומאוד רצה שיצטרפו אליהם לסיבוב.
מספר ימים לאחר שהסמשינג אישרו את השתתפותם בסיבוב ההופעות, התקשר Jack Irons, שהיה בעבר המתופף של הצ'יליס וביקש שלהקתו הנוכחית "Pearl Jam" תצטרף גם היא לסיבוב ההופעות, כמופע חימום.
רגע חכו, כבר מתחיל להיות פה פיקנטי... הסיבוב החל לתפוס תאוצה והנהלת הלהקה החלה לשבץ הופעות באולמות הרבה יותר גדולים ואפילו איצטדיונים. בשלב מסוים מנהלי הלהקה ומנהלי סיבוב ההופעות החליטו ש"Pearl Jam" כבר לא מספיק גדולה על-מנת לפתוח במקומות כאלה וביקשו מהלהקה למצוא מחליפה.
קידיס שהכיר את Dave Grohl ביקש ממנו שהלהקה שלו "Nirvana" תצטרף לסיבוב ההופעות והוא אכן הסכים, אך כאן העניינים מתחילים להסתבך. Billy Corgan מהסמשינג יצא באותו זמן עם אשתו של Kurt Cobain הזמר של נירוונה שהיא Courtney Love וזה לא נגמר בטוב, הוא סרב בכל תוקף לעלות לבמה עם קוביין, מה שהביא לכך שה"סמשינג" נזרקו מסיבוב ההופעות המטורף הזה ואילו "Nirvana" ו- "Pear Jam" המשיכו בסיבוב עם ה"צ'יליס".
למה בחרנו לפתוח דווקא בסיפור הפיקנטי הזה? כדי להמחיש לכם עד כמה התקופה הזאת הייתה מטורפת, עד כמה שנת 1991 צריכה להיכתב בספרי ההיסטוריה כשנה הגדולה ברוק (לצד 1967), כאשר חלק גדול מכל מה שהתרחש בעולם המוזיקה באותה שנה מתרכז בסופו של דבר בתקופה של פחות מחודש שהחל בשלהי הקיץ של 91', בעוד שהתמצית המזוקקת שלו מתרכזת ביום אחד בודד ה- 24 לספטמבר 1991.
בדומה ל- "Nevermind" של "נירוונה", גם האלבום הזה של "Red Hot Chili Peppers" הוא אלבום מכונן... סאונד הגיטרות של John Frusciante, הFאנקיות שעורבבה במטאל, שעורבבו בבלדות הנוגות והאקוסטיות, חטיבת הקצב המטורפת של Flea ו- Chad Smith, הטקסטים הבוטים שמתגלגלים על הלשון של Anthony Kiedis, לצד הכתיבה האישית, וההפקה... איזו הפקה של Rick Rubin אחד אגדי!!! זה ללא ספק האלבום הטוב ביותר של ה"צ'יליס". פשוט "Blood Sugar Sex Magic" ואין דרך אחרת להגדיר זאת!!!
זה היה האלבום השני של RHCP באותו הרכב, אחרי "Mother’s Milk" ששוחרר בשנת 1989. ניכר היה שבתקופה בה ארבעת החברים בילו יחד הדינמיקה ביניהם הלכה והתחזקה, בעוד שהסאונד הכל-כך ייחודי של הלהקה יחד עם פרושיינטה החל להתגבש.
הקו המוזיקלי
באלבום הזה הלהקה בחרה לשנות קצת את הכיוון המוזיקלי ונפתחה לעולמות חדשים. היא הצליחה לשלב בין קטעי המטאל והFאנק היותר כבדים, גם קטעים יותר מלודים, אקוסטים ואפילו שקטים. כל זאת עשתה הלהקה, תוך גיוון בכלי הנגינה שהיא לא חלמה להשתמש בהם בעבר כמו אורגן האמונד, מלוטרון ועוד. באמתחתה של הלהקה היו מספיק חומרים להקלטת אלבום כפול, 25 שירים מתוכם נבחרו 17, שנפרשים על פני למעלה מ- 73 דקות. אורכו של האלבום ומספר השירים הרב איפשר ללהקה להיפתח ולגוון מבחינה מוזיקלית. מחד לתת למעריצים הוותיקים שלה את המוזיקה אליה היו מורגלים, ומנגד למשוך קהל ומעריצים חדשים עם קטעים קליטים ומלודיים יותר. בכך הצליחה הלהקה לשמור על בסיס המעריצים שלה ובמקביל להגדיל אותו ולהיפתח לקהלים חדשים, ובכך טמונה בין היתר הצלחתו האדירה של האלבום. הניגודיות הזאת בין הFאנק-מטאל העוצמתי והמקפיץ לבלדות האקוסטיות ולהשפעות הרוק הקלאסי, היא זו שכנראה יצרה כאן את "המפץ הגדול".
הטקסטים
הגיוון בחומר המוזיקלי כפי שתואר לעיל גולש גם אל תוך הטקסטים. קידיס עסוק כמו תמיד בסקס וזה ניכר בצורה ברורה בסינגלים הFאנקיים "Give It Away" ו- "Suck My Kiss". עם זאת, הוא מתחבר באלבום הזה גם לצד היותר רגיש שלו וכותב על מערכות יחסים כושלות, בשירים כמו "Breaking The Girl" ו- "I Could Have Lied" ועל התמכרויות לסמים ב- "Under the Bridge" ו- "My Lovely Man".
טכניקה וסאונד
עד כה הזכרנו מה השתנה באלבום הזה מבחינת הקו מוזיקלי והטקסטים, אז בואו נדבר קצת על סאונד וטכניקת נגינה. הבסיסט פלי החליט שבאלבום הזה הוא רוצה יותר לזרום עם השיר ולהיות חלק ממנו ולא כמו בעבר, בולט ויוצא דופן מיתר החברים. מי שהשפיעה על הנגינה שלו כאן, היא לא אחרת מאשר Kim Gordon מלהקת "Sonic Youth". פלי סיפר שהוא קיבל השראה מסגנון הנגינה של Kim והחליט להרגיע קצת עם ה"סלאפינג" על המיתרים. המוטו שהוביל אותו בהקלטות הפעם היה "Less is more". נגינת הגיטרה של פרושיאנטה באלבום הזה הייתה מאוד חכמה ואינטיליגנטית. מצד אחד היא הובילה את השיר, ומצד שני היא הותירה מספיק מקום לגיוון בשירה של קידיס. מצד אחד היא הייתה מאוד דומיננטית, ומצד שני היא גם הותירה מספיק מרחב שמאפשר לבס ולתופים חופש כדי לאלתר ולהתפתח. פרושיאנטה המשיך לנפק גם כאן ריפים מטאלים כבדים, אבל הם היו עם הרבה פחות ,דיסטורשן, בהשוואה לאלבום הקודם.
מדהים לחשוב שחלק נכבד מאוד מהטייקים באלבום, במיוחד הסולואים של פרושיאנטה, הוקלטו "LIVE" ללא תיקונים ועיבודים. פרושיאנטה דגל בביצוע סולואים, מקסימום פעמיים. פעם ראשונה להשמיע לחברי הלהקה ובמידה והם לא אהבו להקליט מיד סולו שונה, כך שכל הסולואים באלבום הקולטו בטייק הראשון או השני, לא יותר מזה.
(Photo: Gie Knaeps)
המפיק
אז יש לנו קו מוזיקלי, יש טקסטים, סאונד וטכניקת נגינה, עכשיו צריך מישהו שיחבר את הכל. כאן נכנס המפיק המיתולוגי Rick Rubin, שמנצח על כל המפעל הגדול הזה. רובין לא היה הבחירה הראשונה של הלהקה. קידיס סיפר שבהתחלה חשב שרובין לא יוכל לתרום להם כי הוא עבד עם להקות כמו "Slayer" ו- "Danzing" אשר נתפסו אצלם כלהקות עם אנרגיות שליליות. זה מאוד מעניין כי בשנת 1987 רובין היה זה שסירב להפיק ל"צ'יליס" את האלבום "The Uplift Mofo Party Plan", בשל בעיות הסמים של קידיס והלל סלובק. אלא שהפעם האנרגיות הסתדרו כנראה על הצד הטוב ביותר, ולא רק שהלהקה ורובין הסכימו לבסוף לעבוד אחד עם השני, אלא שגם חברי הלהקה הרגישו מספיק בנוח עם רובין, כדי לבקש ממנו הכוונה היכן שהם הרגישו פחות בטוחים. הפתיחות הזאת של חברי ה"צ'יליס" העניקה לרובין מספיק ביטחון לתקן ולדייק אותם וכן מרחב של חופש פעולה כדי לעשות בדיוק את הדרוש כדי להוביל אותם לשלמות. הגדולה של ריק באלבום הזה הייתה בכך שהוא הצליח לגרום ללהקה להישמע שונה מהאלבומים הקודמים וכל זאת מבלי לאבד את הזהות שלה.
האולפן
ומה עם מקום? זה האלבום הראשון שהוקלט ב"אחוזה". הלהקה ביקשה להקליט את האלבום בסביבה לא שגרתית, מתוך אמונה שזה ישפר את תפוקתם היצירתית שלהם. Rick Rubin הציע את האולפן שבנה באחוזה גדולה שנבנתה בשנת 1918 וממוקמת בלוס אנג'לס. היא הייתה שייכת לאומן האשליות המפורסם Harry Houdini וידועה ברוחות שרודפות אותה. להקות רבות כמו "סליפנוט", "לינקין פארק", מרלין מנסון ועוד הקליטו אלבומים באותה "אחוזה", אך ה"צ'יליס" היו הראשונים לעשות זאת. חברי הלהקה כולם (למעט צ'אד סמית' שהרגיש לא בנוח עם עניין הרוחות) עברו לגור ב"אחוזה", אכלו, שתו ונשמו מוזיקה, כתבו, עשו חזרות ולבסוף הקליטו. הרבה מאוד מומחי סאונד היו שותפים ליצירת הצליל הייחודי של האלבום הראשון שהוקלט ב"אחוזה". ניסו להשיג את האקוסטיקה הרצויה, את התהודה הנכונה ואת הצליל הנכון והמדוייק עם הרבה פסימיות, אך התוצאה מדברת בעד עצמה ולבסוף הסאונד באלבום הזה יצא מדהים ונפלא.
התוצאה
מהאלבום שוחררו חמישה סינגלים מצליחים:
הראשון היה "Give It Away", איזה קצב, איזה גרוב, והבססססס איזה בס של פלי... אם זה מה שיוצא לו כשהוא עובד בטכניקת "Less is more" מפחיד לחשוב למה הוא עוד מסוגל. בחירה מצויינת לסינגל ראשון מתוך האלבום, שיר מקפיץ שלא הותיר אף מאזין יושב, אחריו כבר אף אחד לא נותר אדיש. קידיס שאב השראה לשיר הזה מהזמרת הגרמנית Nina Hagen עימה ניהל רומן בשנת 1983. באחד הימים הוא חיטט בארון שלה ונתקל במעיל שממש אהב. Nina התעקשה שהוא ייקח אותו, והסבירה שלתת דברים יוצר אנרגיה טובה. "ככל שאתה נותן יותר, אתה מקבל יותר, אז למה שלא תמסור את הכל?". התפיסה הזאת של Hagen הדהימה את קידיס שגדל בסביבה קשה, אבל הוא החליט לאמץ אותה. מילות השיר מתייחסות גם לשחקן ריבר פיניקס שהיה חברו של קידיס ונכח באולפן בהקלטות. קידיס הקדיש לו בית שלם מהשיר, זה שמתחיל במילים "There's a river' born to be a giver...".
את הסינגל השני, "Under The Bridge", קידיס כתב בעקבות תחושות הבדידות והדיכאון כתוצאה מהשימוש בסמים. הגשר המוזכר בשיר הוא זה שאליו היה יוצא כדי לקנות סמים. בדומה לשיר "Nothing Else Matters" מתוך Metallica (The Black Album) גם קידיס חשש בתחילה להציגו לחברי הלהקה כי חשב שאינו מתאים לרפרטואר שלה, אבל המפיק ריק רובין הפציר בו לעשות כן ובדומה ל- Bob Rock במקרה של מטאליקה הוא צדק. זה הפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה, למרות (ואולי בגלל) שמדובר בבלדה שלחלוטין לא איפיינה את הסאונד והסגנון שלהם.
הסינגל השלישי "Suck My Kiss" הוא בין החזקים והעוצמתיים באלבום. שיר פסיכי במקצב מקפיץ וסוחף ולכן אין פלא שהוא השיר הכי מנוגן של הלהקה בהופעות. חדי האוזן מביניכם בוודאי יבחינו שבמחצית השניה של כל פזמון בשיר יש מכת אקורד בה כל הלהקה מנגנת יחד, רק שבפזמון הראשון יש 3 מכות ברצף, בפזמון השני 2 מכות ברצף ובאחרון מכה אחת בלבד. תקשיבו בדקות 1:20, 2:21 ו- 3:31 לשיר. השיר עוסק בגבר שכל כך מאוהב בבת זוגו, שהוא יעשה הכל בשבילה. הוא גם אומר לה שהיא כל-כך סקסית, שהוא לא יכול להתאפק ולא "לנשק אותה". אנתוני קידיס ניסה להסביר למגזין הרולינג סטון (לטעמנו ללא הצלחה מרובה), כי הפתיחות המינית שלו בשיר הינה בפן חיובי ולא גס.
את הסינגל הרביעי "Breaking The Girl" כתב קידיס על הדוגמנית שיצא איתה אז Carmen Hawk ועל הפרידה שלהם. הקטע האינסטרומנטאלי הקצרצר באמצע היה ספוטני, כל אחד מחברי הלהקה לקח משהו, כפות, מחבתות והיכה עליו. קידיס הקליט את השירה לבד בחדר השינה הממוקם בקומה השניה של ה"אחוזה". הוא אהב להיות לבד בזמן ההקלטה. המפיק, טכנאי, מוזיקאי Brendan O'Brien מנגן פה על מלוטרון שמוסיף כל-כך הרבה לשיר. הצ'יליס ניגנו את השיר הזה פעם אחת בלבד במהלך סיבוב ההופעות משנת 1991 לקידום האלבום. קידיס סיפר שהם ניגנו את השיר בהופעה בווינסקונסין אך הביצוע היה גרוע, השיר התפרק באופן טוטאלי וחברי הלהקה פשוט החריבו אותו כליל. מאז אותה הופעה הם החליטו שלא לבצע אותו יותר בסיבוב ההופעות.
הסינגל החמישי והאחרון שהלהקה שחררה מהאלבום הוא "If You Have to Ask", רק שהוא לא שודר בתחנות הרדיו בגלל שורה אחת מתוכו: "funky motherf--kers will not be told to go". זה שיר Fאנקי לחלוטין שמאפיין את ה- DNA של הלהקה, אשר המילים בו חסרי משמעות באופן מכוון ולכן הפזמון חוזר על השורה: "If you have to ask, you'll never know". למי שתהה, אז מחיאות הכפיים בסוף השיר מיועדות פרושיאנטה שנעץ את הסולו המדהים שלו בטייק אחד!
חמשת הסינגלים ששוחררו הם בגדר "קצה הקרחון", שכן האלבום המושלם הזה מכיל שירים מדהימים נוספים שלא שוחררו כסינגלים, וביניהם:
השיר “I Could Have Lied” שנכתב על מערכת היחסים הקצרה שהייתה לקידיס עם הזמרת המפורסמת Sinéad O’Connor. קידיס סיפר שהוא התאהב בה קשות והיא מצדה לא ממש התמסרה לו ושמרה על ריחוק מסויים. אחרי מספר חודשים של זוגיות היא נפרדה ממנו ע"י הודעה במשיבון. במשך כל אותו הלילה קידיס וג'ון כתבו את השיר.
השיר "My Lovely Man" שנכתב על הגיטריסט Hillel Slovak וכולל מילים שפשוט שורטות את הנשמה. קידיס ציין שהשיר מביע את אהבתו להלל ואת התקווה שהוא יפגוש אותו כשהוא עצמו ימות. הוא טען שבכל פעם שהוא שר את השיר הוא מרגיש שהלל איתו.
שיר הנושא "Blood Sugar Sex Magic" שהינו אחד הכבדים והאיטיים באלבום. מילות השיר מתארות סקס במגוון דרכים תוססות, מפורשות או מטאפוריות אותם כתב קידיס על חברתו באותה תקופה.
הקטע הארוך באלבום "Sir Psycho Sexy" שחוצה את קו 8 הדקות. אחד השירים השונים והמיוחדים של הלהקה. השיר מחולק לשני חלקים, הראשון כולל מילים לצד ליווי של גיטרה עם אפקט וואה-וואה שכמעט ולא נעשה בו שימוש באלבום. השני, שקט רגוע ואינסטרומנטלי על גבול הפסיכדלי.
ויש כאן גם את "The Power of Equality", "Mellowship Slinky in B Major", "Apache Rose Peacock", "Naked in the Rain" ועוד ועוד ועוד...
אפילוג
אנחנו מסיימים עם סגירת מעגל שמקשרת בין שני האלבומים "Nevermind" ו- "Blood Sugar Sex Magic" ששוחררו באותו היום. עד כמה שהסגנונות המוזיקלים בין שני האלבומים נשמעים שונים, הרי שאין ספק שהשניים פעלו "בתנועת מלקחיים" מסונכרנת להפליא, אחזו בלב הפועם של תעשיית המוזיקה והסיטו אותו מהמרכז לשוליים. שני האלבומים הללו סייעו להפוך את "האלטרנטיבי", השונה והקיצוני ל"מיינסטרים". הפריצה הגדולה של שני האלבומים הללו וההשפעה העצומה שלהם, הביאה את מוסיקת השוליים אל ההמונים ויצרה מהפיכה עצומה בשוק המוזיקה ובהרגלי השמיעה. למותר לציין שגם "Blood Sugar Sex Magic" נמצא ברשימת 500 האלבומים הגדולים של מגזין "הרולינג סטון", כמו גם ברשימות דירוג נוספות.
אז אם יש לכם שעה ו-20 דקות פנויות תלחצו על אחד מהלינקים: Spotify, Apple Music.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט