ב-3 לנובמבר 1992 נפלה פצצה בעולם המוסיקה, העוצמה וההדף שלה היו בלתי נתפסים ויצרו רעידת אדמה וכאוס מוחלט באוזני חובבי הרוק למיניהם. האלבום הראשון של "Rage Against The Machine" יצא לאור ויצר גלי הדף שלא נראו עד אז על פני כדור הארץ.
נשתדל לספר עליו בזהירות מחשש להתלקחות נוספת מאחר שהאלבום הזה, אחרי 30 שנים עדיין דליק מאוד.
לחבורה מלוס אנג'לס לא היה סיכוי להצליח. להפך - היו להם כל התנאים להיכשל: חברי הלהקה היו "מגזעים" שונים, מה שלא היה מקובל אז להשמיע ברדיו; מילות השירים הכילו מסרים פוליטיים חדים ובוטים ולמרות עליית החספוס של הגראנג' משהו ב"רייג'" היה חד וכואב אפילו יותר. נכון, באותה תקופה "Body Count" שרו על הריגת שוטרים ושינייד אוקונור קרעה תמונה של האפיפיור בתוכנית "Saturday Night Live", אך עדיין שום דבר לא השתווה למה ש"רייג'" יצרו ולכן הציפיות שלהם היו מאוד נמוכות.
כבר אחרי שקנינו את האלבום הבנו שמה שיש לנו ביד הוא חומר נפץ מסוכן בדרגה הגבוהה ביותר. קשה מאוד לתאר במילים את האסוציאציות שהמוח שלך מייצר ברגע שנצרבת בו התמונה שעל עטיפת האלבום, בה רואים את הנזיר הבודהיסטי הווייטנאמי Thích Quang Duc עולה בלהבות. זוהי תמונה אמיתית: הוא הצית את עצמו בצומת ראשי בסייגון ב- 1963, כמחאה על דיכוי הבודהיסטים. הדבר השני שאנחנו זוכרים הוא הכיתוב בצד האחורי של האלבום ובו נאמר:
"no samples, keyboards or synthesizers used in the making of this record"
מחאה אמרנו...
עד ליציאת האלבום הזה לא הייתה אף להקה או אלבום שבו היו אוסף גדול כל כך וריכוז גדול כל כך של מסרי מחאה פוליטיים וחברתיים. המחאה של הלהקה הייתה חדה, קשה, נוקבת, פרובוקטיבית ובלתי מתפשרת. Tom Morello ו-Zack De La Rocha טענו שהמוסיקה חוצה תרבויות ומגשרת על פערים חברתיים והיא הכלי שלהם להביע את עמדתם, להעביר מסר ואולי לחולל שינוי.
(Photo: Lindsay Brice)
"רייג'" לקחה את הקצב והגרוב של ההיפ-הופ עם זאק, שילבה אותו עם הגיטרה הפנומנאלית של מורלו ויצרה סאונד חדש לגמרי. המילים הקורעות של זאק עם השירה/הטפה/ראפ/שאגה יצרו מין תמהיל מילולי שלא נכנס רק דרך האוזניים אלא גם דרך חורים אחרים בגוף (ואל תשאלו אותנו אילו חורים). נוסיף לכך את הגיטרה בעלת הפיק-אפ היחיד, שנשמעת כאילו 30 גיטרות מנגנות יחדיו והמיתרים משנים את צורתם לכלי נגינה שונים ומשונים לפי פקודות אצבעותיו של מורלו. זאת פשוט תופעה על-טבעית שצריך לחקור אותה במכון ויצמן. אל תתבלבלו - השניים האלה לא עבדו לבד. Brad Wilk הוא אחד ממתופפי הגרוב הגדולים. ההקפצות שלו על הסנייר והפדלים נשמעות לעיתים כהנחתות חסרות רחמים שבאות מעולם המטאל. Tim Commerford, שנותן את הטון לקצב, בעצם מאפשר לטום לרוץ במרחבים הגדולים של עולם הצלילים כשהגיטרה צמודה לחזה שלו. אגב, הם כולם אמרו שהושפעו מ"לד זפלין", "דיפ פרפל" ו"בלאק סאבת'".
האלבום נפתח עם הפצצה "Bombtrack", חומר הנפץ ממנו היא עשויה מורכב מחומרים אנושיים. 20 שניות מתחילת ליין הבס המפחיד של טים מתרחש פיצוץ של פאנק והיפ-הופ בלתי נשלט. גלי ההדף פוגעים בגוף ובאדמה והכל מתחיל לרעוד:
"Landlords and power whores on my people, they took turns Dispute the suits, I ignite, and then watch 'em burn Burn, burn, yes, you're gonna burn!"
רק התחלנו. עוד לא עיכלנו את מה ששמענו זה עתה ואנחנו מרגישים שיש צורך לעצור רגע כדי להתאפס, אבל "הזעם" אינו מרפה ומרביץ בנו את אחד הקטעים הגדולים בתולדות הלהקה: "Killing in the name". השיר הגיע ל- 40 הגדולים במצעד כששדרן התחנה "Radio One" של ה"BBC" שידר בטעות את כל השיר, עם כל ה"Fuck You". אגב, בארצות הברית לא שודרו רוב שירי הלהקה, מאחר שחברי הלהקה לא הסכימו לשנות או לצנזר את מילות השירים. אבל למה להתעסק בשטויות? "Fuck You, I won’t do what you tell me" הוא אחד המשפטים החזקים באלבום (או בחיים בכלל). בשיר יש 16 Fuck you I won’t"" ו "Motherfucker" אחד. השיר הגיע למקום הראשון במצעד חג המולד של ""UK ב- 2009, אחרי קמפיין נחרץ של המעריצים. חברי הלהקה לא הכניסו את המילים של השיר לחוברת האלבום, מאחר שהם חשבו שלא יצליחו להעביר את המסר כמו שצריך בכתב לעומת השירה.
מי יכול לעמוד מול זאק כשהוא צועק "Bring that shit in"? איזה ריף עצבני מתפוצץ לו באוזניים. בדיוק עכשיו, עם כל מה שקרה וקורה בארצות הברית ובדיוק עכשיו לפני הבחירות שם, זה פשוט מצמרר ומפחיד כמה השיר "Take the Power Back" רלוונטי, כאילו נכתב אתמול בסטודיו.
עוברים לנעליו של נער מתבגר בשכונת מצוקה. העוני והאלימות סוגרים עליו מכל פינה והוא חושב שרק התאבדות היא הפתרון. הפתיחה הדרמטית של הבס, עם הנקישות של בראד על הרייד שמלוות את הלחישות של זאק, מכניסה אותנו לפאניקה קלה. "Settle for Nothing" נשמע קצת רגוע בהתחלה, אבל משהו מתבשל מאחורי הקלעים. המשהו הזה הוא הפזמון, אולי האגרסיבי והכבד ביותר מבחינה מוסיקלית של הלהקה. התפוצצות חסרת רחמים של זעם בלתי נשלט. שוב אנחנו מקבלים שבירה וחוזרים לאווירה הסיפורית כשחוזר לו הפזמון ומותיר אותנו פעורי פה אל מול הסולו הפיוטי הזה, שמרגיש כמו חדי קרן מרחפים באמצע מחאה אלימה. בואו נעצור ונעבור לקטע הבא.
הסינגל השני שיצא מהאלבום ואחד ההמנונים הנוספים של האלבום: "Bullet in the Head". גאונות מוסיקלית מטורפת. במסר החוזר בשיר טוענת הלהקה שהמדינה עושה שימוש בתקשורת כדי לשלוט במוחם של האזרחים, לקבוע להם את הרצונות, את העמדות וההשקפות כמו כדור בראש! זהו השיר השני שהלקה הייתה אמורה לשיר כשהתארחה בתוכנית Saturday Night Live, אך לאחר שתלתה את דגלי ארה"ב הפוכים על המגברים בשיר הראשון היא סולקה מהאולפן.
אם לא הרגשתם מחאתיים עד עכשיו אז הנה לכם הזדמנות פז: "Know Your Enemy", עם הריף העצבני של מורלו, פשוט סוחף אותנו אל על. זאק מייחס את דמות האויב לאנשי השלטון וקורא לאזרחים להכיר את האויב, לא לסמוך עליו בעיניים עצומות שיגשים את החלום האמריקאי אלא לדרוש אותו. "אין לנו סבלנות" טוען James Keenan . "הגיע הזמן לשלם את המחיר".
השיר הבא הוא אחד הקטעים הכי גרוביים באלבום. איזה יופי של שילוב בין כל חברי רביעיית הזעם: "Wake Up". מבחינה מוסיקלית, זה אחד הקטעים הגדולים באלבום. פתיחת השיר מרגישה כמו התרסקות של חללית שנכנסת לתוך האטמוספרה ומייד כוחות ההצלה מגיעים לעזרה. נסו לדמיין זאת. זאק עושה פה שימוש חזק מאוד במספר אלמנטים, כמו אימוץ טקסט מתוך מזכר של ה FBI, המדבר על אפליית האפרו-אמריקאים, ציטוטים מתוך נאומיו של Malcolm X וסיום עם משפט מנאומו של Martin Luther King Jr:
"How long? Not long
Cause what you reap is what you sow"
צרחת הגיטרה של מורלו פותחת עם ריף כבד את השיר "Fistful of Steel". איך דפקנו את הראש והקפצנו את הגוף במועדונים לצלילי השיר הזה. כמה עוצמה יש ברביעייה הזו, אי אפשר להסביר. בהזדמנות זו נזכיר שגם אם הטקסטים לא מתייחסים ספציפית למציאות שלנו, אנחנו מצליחים להתחבר למסרים של זאק, כל אחד והאלטר אגו המורד שלו.
עוד אחד מקסמיו של מורלו על הגיטרה כשהוא גורם לה להישמע כמו צפרדע מקרקרת בביצה, עד שמגיע הפזמון והיא הופכת לפיצוץ קטלני. הנוסחה המוכרת, האהובה והמוצלחת כל כך של הלהקה! הפעם זאק מתייחס לעליונות הלבנה ששלטה בכל מיני מדינות כמו דרום אפריקה והשאירה את חותמה הגזעני.
בואו נסיים בפצצת מצרר קטלנית עם רדיוס פגיעה של חצי עולם: "Freedom", שסוגר את האלבום וגם היה הסינגל הרביעי והאחרון שיצא מהאלבום. כמה אנרגיות מצליחה הרביעייה הזו לייצר. גם אם אנחנו חוזרים על עצמנו, ככה אנחנו מרגישים ואין דרך אחרת לתאר זאת. ארבעה גנרטורים שלקוחים מתוך אחד מסרטי "הנוקמים" של "מארוול" פשוט מתפוצצים באוויר בתיאום מושלם. בשיר הזה זאק מדבר על נושא האינדיאנים בארצות הברית, כשהוא מתייחס למקרה המשפט והמאסר של אינדיאני בשם Leonard Peltier, שהיה פעיל בתנועת "American Indian Movement" והואשם בהריגתם של שני סוכני FBI.
וואוו, לא נשארו לנו מילים או אנרגיות אחרי הטרוף האדיר הזה !!
עכשיו תעזבו את כל מה שאתם עושים ותלחצו על פליי ב: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!! "עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi