ב- 22 לאוקטובר 1969 שוחרר אלבום האולפן השני של "Led Zeppelin" - הידוע בשם "Led Zeppelin II" !!
האלבום המופתי הזה שוחרר 9 חודשים בלבד לאחר אלבום הבכורה "Led Zeppelin".
החומר המוזיקלי באלבום ממזג יחד בלוז אמריקני, פולק אנגלי ורוק עם נגיעות פסיכדליה, והוא מוגש על מצע של ריפים בלתי נשכחים, מוקפץ במקצבי בס ג'אזיים, מתובל בהלמות תופים רועמים, ומקורמל על-ידי קול אלוהי אחד! התבשיל הקודח הזה יוליד את מנת הדגל. סגנון מוזיקלי חדש שבהמשך יוכתר כ"הארד רוק" וישנה את פני עולם המוזיקה לנצח.
להבדיל מאלבום הבכורה שהוקלט כולו באולפן אחד בלונדון בתוך זמן קצר, האלבום השני הוקלט בששה אולפנים שונים בצפון אמריקה כולל ניו יורק, לוס אנג'לס, ממפיס וונקובר. כל שיר הוקלט בנפרד, הופק ומוקסס בנפרד, מה שהופך את התוצאה הסופית ללא פחות ממדהימה, שכן הסאונד וההפקה נשמעים כל-כך מאוזנים, אחידים ומלוכדים, עד כי נדמה שהאלבום כולו הוקלט ונערך במקום אחד.
הסיבה להקלטת האלבום בכל-כך הרבה מיקומים נעוצה בעובדה שהלהקה היתה אותה עת בעיצומו של סיבוב הופעות לקידום אלבום הבכורה. למרות זאת, חברת התקליטים רצתה לנצל את המומנטום והפעילה על הלהקה לחץ לשחרר אלבום המשך. בעקבות לוח הזמנים העמוס בהופעות נאלצה הלהקה להיכנס לאולפני הקלטות ביעדים בהם הופיעה וזו הסיבה לפיזור באולפני ההקלטה.
האלבום נפתח עם "Whole Lotta Love" ואחד הריפים הגדולים והמשפיעים בעולם הרוק מאז ומעולם. אז בואו לא נתעלם מהפיל שבחדר ונשים כבר עכשיו דברים על השולחן. נכון, לד זפלין הם כנראה "המשאילים" הגדולים בעולם המוזיקה. הם עשו את זה לפני ויעשו את זה אחרי וניתן לזקוף לרעתם רק את העובדה שהם לא נתנו על-כך קרדיט ליוצרים האמיתיים בזמן אמת. במקרה הזה הדימיון לשיר של Willie Dixon ולסגנון השירה של Steve Marriott מה- "Small Faces" בשיר "You Need Love" רחוק מלהיות מקרי. אבל כל זה לא לא מוריד בכהוא זה מגדולתם של ארבעת המופלאים כי במבחן התוצאה כל יתר הביצועים היו חסרים את "אצבע אלוהים" את "מגע הקסם" שהכניסו בו "Led Zeppelin" בכדי שיהפוך לשיר אלמותי, ואת זה לחלוטין אי אפשר לקחת מהם. לו רק היו נותנים מלכתחילה קרדיט לווילי דיקסון על ההשראה ולא היו מחכים לתביעה המשפטית אפילו חיים הכט היה מכתיר אותם כצדיקים.
אבל הריף האלמותי הוא לא הסיבה היחידה שהשיר הזה כל-כך מדהים ובלתי נשכח. סאונד התופים האדיר והעוצמתי של John Bonham תורם רבות לתוצאה הסופית והוא הושג על-ידי טריק של טכנאי ההקלטה George Chkiantz. השיר הוקלט באולפני "Olympic" בלונדון שהיו ידועים בתקרה הגבוהה שלהם וברצפת העץ שבלעה את הצלילים. בכדי לתת לתופים סאונד פתוח, עוצמתי ומהדהד, הציב טכנאי ההקלטה את התופים על פלטפורמה מוגבהת והציב מיקרופונים במקומות לא שיגרתים.
את הסאונד הפסיכדלי של הקטע המוטרף החל מדקה 1:20 לערך, השיגו Jimmy Page שגם הפיק את האלבום וטכנאי ההקלטה Eddie Kramer, תוך התפרעות טוטאלית על הקונסולה כשהם מסובבים כל כפתור אפשרי.
נתון מעניין נוסף בקשר להקלטת השיר מתייחס לאחת הפעמים הראשונות בהם נעשה שימוש באפקט "backward echo". מדובר באפקט בו שומעים את ההד לפני שנשמעת השירה. מי שיאזין לשיר החל מדקה 4:00 לערך, כאשר Robert Plant מתחיל עם המשפט "Way down inside..." ניתן לשמוע את ההד לפני השירה של Robert Plant. הדבר קרה בכלל בטעות כשטייק אחר של Robert Plant התערבב עם המאסטר. כשפייג' ואדי קרמר גילו את זה במהלך המיקסים הם כבר לא הצליחו לתקן את הטעות ולא נותרה בידם ברירה אלא להעצים את האפקט כדי שהוא יישמע כאילו שנעשה במכוון.
השיר הזה דורג במקום ה- 75 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. מגזין "Q" דירג את השיר במקום השלישי ברשימת "100 קטעי הגיטרה של כל הזמנים". השיר גם מוקם במקום השלישי ברשימת 100 שירי הרוק הגדולים בכל הזמנים על ידי VH1.
הרצועה השניה "What Is and What Should Never Be" עושה שימוש מודגש בסטריאו ובה ניתן לשמוע את הגיטרה חולפת ימינה ושמאלה בין הרמקולים. ייחודו של השיר בדינמיות במעברים בין הקטעים השקטים וההתפרצויות הרועשות. זה השיר הראשון בו Jimmy Page ניגן בגיטרת גיבסון לס פול שתהפוך לסימן ההיכר שלו. עד אז הוא ניגן בגיטרת פנדר טלקאסטר. זה גם השיר הראשון בו John Bonham עושה שימוש בגונג סיני שיהפוך לחלק מסט התופים שלו. ניתן לשמוע אותו בקטע המעבר בין הריפים של Jimmy Page. השמועה מספרת שאת המילים כתב Robert Plant על הרומן שהיה לו עם אחותה הצעירה של אשתו.
השיר השלישי "The Lemon Song" מפגיש אותנו עם עוד "השאלה" של Jimmy Page, הפעם מהשיר "Killing Floor" של Howlin' Wolf. גם במקרה הזה היתה תביעה משפטית וגם כאן "לד זפלין" נאלצו לתת קרדיט לאמן ולשלם תמלוגים. גם חלק ממילות השיר "הושאלו" על-ידי Robert Plant מהשיר "Traveling Riverside Blues" של אמן הבלוז Robert Johnson. לד זפלין גם הקליטו את השיר הזה אשר לא נכלל באף תקליט אך הופיע באלבום האוסף "Coda" ובקופסא ששחררה הלהקה. מעניין לציין שההד בקולו של Robert Plant בשיר הזה לא נוצר כתוצאה מאפקט אלא רק מהאקוסטיקה המיוחד באולפן בלוס אנג'לס. גם בשיר זה ניתן לשמוע את הגונג הסיני של John Bonham אשר פותח את השיר.
מכאן אנחנו עוברים לאחת מהבלדות המדהימות ברוק ולאחד משירי האהבה היפים שנכתבו אי פעם "Thank You". את השיר כתב Robert Plant לאשתו Maureen וזה אמור להיות השיר הראשון בו הוא כתב את כל המילים מתחילתם עד סופן, אך גם כאן היתה השאלה קלילה. כי השורות "If the sun refuse to shine" ו- "When mountains crumble to the sea" לקוחות מתוך השיר "If 6 Was 9" של Jimi Hendrix. מעניין שג'ימי פייג' שר כאן קולות רקע. ניתן לשמוע אותו עושה זאת החל מהמילים "Little drops of rain". עוד נתון מעניין הוא הסולו של Jimmy Page שמנוגן על גיטרה אקוסטית, דבר שפייג' לא הרבה לעשות. ראויה כאן לציון העבודה של John Paul Jones עם אורגן ההאמונד, שהיא בין הראשונות והיפות שלו עם הלהקה.
הצד השני של הויניל מתחיל עם ליין הגיטרה הקליט והסוחף של "Heartbreaker". מעניין לציין שסולו הגיטרה המדהים ומעורר ההשראה כאן הוקלט בכלל בנפרד מהשיר עצמו ובאולפן אחר. במהלך ההופעות Jimmy Page נוהג להיסחף עם הסולו ולשלב בו קטעי מוזיקה שונים כמו: "(Greensleeves", "59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy" ואפילו "Bouree" של באך.
השיר "(Livin' Lovin' Maid (She's Just a Woman" ממש מתחבר ל- "Heartbreaker" ולעיתים תחנות הרדיו היו משמיעות אותם יחד, אך הוא מעולם לא נוגן על-ידי הלהקה בהופעות כי Jimmy Page שנא אותו. השיר נכתב על מעריצה של הלהקה אשר נהגה להטריד את חברי הלהקה בימיה הראשונים. השיר שוחרר כבי סיייד לשיר "Whole Lotta Love" והוא כולל קולות רקע של ג'ימי פייג' אשר גם מנגן כאן בגיטרת 12 מיתרים.
מילות השיר "Ramble On" הושפעו מספריו של J.R.R. והרפתקאותיו של ההוביט "Frodo Baggins" וזה בין השירים הראשונים לשלב בין רוק לפנטזיה, שילוב שיתפוס תאוצה בז'אנר ההארד רוק וההבי מטאל. השיר הוקלט בניו יורק. השיר הזה לא נוגן בהופעות הלהקה מתחילתו ועד סופו והוא כולל שימוש של John Bonham בכלי הקשה, יש אומרים שהוא אפילו תופף כאן על קייס ריק של גיטרה.
הקטע האינסטרומנטאלי "Moby Dick" מציג את היכולות האדירות של ג'ון בונהם על התופים. השיר הזה התגלגל מקטע תיפוף שנקרא "Pat's Delight" שבונהם קרא לו על שם אשתו. Jimmy Page נהג לתפוס את בונהם מג'מג'ם לעצמו באולפן והוא הקליט חלקים מהקטעים הללו שאוחדו יחד לקטע התיפוף הראוותני הזה שלעיתים נמשך בהופעות החיות למעלה מ- 20 דקות, במהלכן תופף John Bonham גם עם כפות ידייים חשופות ממש עד זוב דם. אשתו של בונהם ציינה שהשיר נקרא Moby Dick הואיל ובנו של בונהם Jason Bonham היה מבקש מאביו לנגן את "השיר הארוך" וכשבונהאם שאל את בנו למה, הבן ענה כי הוא ארוך כמו מובי. קטעי הגיטרה בתחילתו וסופו של הקטע האינסטרומנטאלי הוקלטו בנפרד ושולבו מאוחר יותר ליצירת התוצר הסופי. הריפים הללו התפתחו מתוך קטע שנקרא "The Girl I Love She Got Long Black Wavy Hair" אותו הקליטה הלהקה באולפני ה- BBC באביב 1969. גם כאן הריף קיבל "השראה" מהשיר "Watch Your Step, של Bobby Parker משנת 1961.
האלבום מסתיים עם "Bring It On Home". גם כאן הקטע הפותח והמסיים את השיר "הושאל" והושפע משיר של Sonny Boy Williamson אותו כתב Willie Dixon. קטע המפוחית הוקלט בוונקובר.
האלבום האלמותי הזה מהווה אבן דרך במוזיקת הרוק ונחשב לאלבום בעל השפעה על התפתחות ז'אנרי הרוק הכבד וההבי מטאל. הוא קיבע את מעמדה של הלהקה שתהפוך לאחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה והעניק ללד זפלין את הפריצה הגדולה שלה לארה"ב ולעולם כולו, עם נתוני מכירות מדהימים לאותה תקופה, שאפילו הצליחו להדיח את האלבום "Abbey Road" של "The Beatles" מהפיסגה.
להאזנה לאלבום: Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוקו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט