נקדים ונאמר: מי שיקרא שורות אלה לא ימצא כאן סיפור על הקלטת "מאסטרפיס", על יצירת מוזיקה "חדשנית" ו"פורצת דרך", או על חבורה של "מולטי טאלנטים", "וירטואוזים" שיצרו יצירת מופת ברגע אחד של "הארה".
יש פה סיפור פשוט על בחור...
בחור שאיבד חבר קרוב ולהקה פורצת דרך בשיא פריחתה.
בחור שניסה למצוא את הזהות ואת העתיד המוסיקלי שלו.
בחור שהקליט אלבום שלם לבד (אז אולי הוא בעצם כן מולטי אינסטרומנטליסט?),
אלבום שבניגוד לכל הציפיות הצליח מאוד.
בחור שעבר גירושים לא פשוטים...
ובעיקר בחור שניסה להקים להקה ולעשות את מה שהוא הכי אוהב: מוזיקה!
אז האזנה לאלבום הזה עבורנו היא כמו רכיבה על קורקינט חשמלי. נשמע לכם הזוי? תכף תיווכחו עד כמה הדמיון קיים כאן.
(Photo: Martyn Goodacre)
אז האזנה לאלבום הזה עבורנו היא כמו רכיבה על קורקינט חשמלי. נשמע לכם הזוי? תכף תיווכחו עד כמה הדמיון קיים כאן.
בהאזנה לאלבום הזה ישנם רגעים בהם אתה עולה ויורד מהקורקינט, דוחף עם הרגליים במקום להשתמש במנוע החשמלי וסוחב אותו בידיים ממדרכה למדרכה. הכוונה היא לאותם רגעים בהם אתה מרגיש שאתה סוחב את השיר במקום שהשיר יסחף אותך. שירים כמו "My Poor Brain", "Up In Arms", "February Stars" ו "New Way Home" נשמעים כמו התנסות ראשונית של להקה שמחפשת את דרכה, להקה שמנסה למצוא את הזהות שלה.
אז אם אתם מעריצים שרופים של הלהקה (אגב, גם אנחנו) או שאתם סבורים שהנאמר כאן הוא "חילול הקודש", היו כנים עם עצמכם ותודו שלפחות בשניים או שלושה מהשירים הללו הרגשתם שאתם פנויים להתרכז במשהו אחר.
לעומת זאת, יש באלבום הזה רגעים בהם אתה משייט לך על הקורקינט במהירות, ללא מאמץ, הרוח מכה בפנים ואתה חולף בקלילות על פני המכוניות והעוברים והשבים. הכוונה היא לשירים כמו Monkey Wrench", "Hey, Johnny Park!", "Wind Up", "My Her" וכמובן "Everlong" הפנומנאלי. אין לתאר את ההרגשה, את העוצמה ואת החוויה שהגוף והנפש עוברים במהלך ההקשבה להם. כאילו משהו חיבר אותך בחבל טבור וירטואלי אליהם והם עכשיו שולטים בך, מעיפים אותך ומטלטלים אותך ואתה ללא התנגדות מתמסר להרגשה, מתמסר למלודיה, לטקסטים ולסאונד.
וכמובן יש באלבום הזה גם רגעים מיוחדים "ממיסי מתכות", "שוברי לבבות" ו"סוחטי דמעות" ואתם בטח יודעים למה הכוונה: "See You" ו "Walking After You" שהם קטעים פשוטים, ישירים ומרגשים שנותנים תחושה של "בעיטה בבטן".
אז איך כל הקסם הזה נוצר?
לאחר שאלבומו הראשון נחל הצלחה החליט דייב שהוא הולך על כל הקופה. הוא סירב להצעה להצטרף כמתופף בלהקתו של Tom Petty והקים להקת רוק. הוא צירף את הגיטריסט Pat Smear שניגן איתו ב "Nirvana", את Nate Mendel שינגן על הבס ואת William Goldsmith כמתופף. הם יצאו לסיבוב הופעות אינטנסיבי עם ה-VAN האדום שלהם. הם הופיעו עם שירים מאלבומו הראשון של דייב וכתבו תוך כדי את מה שיהפוך מאוחר יותר לאלבום "The Colour and the Shape".
(Photo: Mick Hutson)
בסוף 1996, כשהיו באמתחתם מספר שירים שהורכבו תוך כדי סיבוב ההופעות, הם נכנסו לסטודיו עלוב בחווה בוושינגטון וחשבו שהנה הם כבר מתחילים להקליט. אך לא! המפיק Gil Norton, שדייב שכר בעיקר לאור ההפקה שהוא עשה ל "Pixies", העביד את הלהקה בפרך וגרם להם להקליט את השירים עשרות פעמים נוכח העובדה שהם נשמעו ממש "גרועים"!
לאחר סיום ההקלטות הם לקחו חופשה לחגים, אך דייב הטרוד הקליט שני שירים חדשים במהלך החופשה (אחד מהם הוא גרסה אקוסטית ל "Everlong") והחליט להביא את כל הלהקה, מינוס המתופף, לאולפן הקלטות בהוליווד, לתקן מספר שירים מההקלטות בחווה. מה שהתחיל כתיקון של שני שירים והקלטה של שני שירים חדשים הפך מהר מאוד להקלטת האלבום כולו מחדש, כשמלבד הגיטרה והשירה התיישב דייב מאחורי התופים ונישל את וויליאם מתפקיד המתופף.
בכל אותם הסשנים לא הבינו חברי הלהקה למה דייב לא הזמין גם את וויליאם להקלטות אך לא נכנסו איתו לעימות, בכל זאת זה הבייבי שלו. וויליאם, שגילה את הדבר מנייט ולא מדייב, נפגע עד עמקי נשמתו, החליט לא להיות "בובה על חוט" ועזב את הלהקה. בסופו של דבר רק שני שירים מתוך האלבום הם פרי מקלותיו של וויליאם: "Doll" ו "Up in Arms".
לאחר סיום ההקלטות ועריכת האלבום, דייב הבין פתאום שהאלבום הזה היה בעצם סוג של תרפיה, טיפול פסיכולוגי לאדם שאיבד את חברו הטוב ואת אהובתו. טיפול שהתחיל בפחד וחרדה, המשיך בהרגעה עצמית והסתיים בתקווה ויציאה לדרך חדשה. ההארה הזאת, שהגיעה בסיום ההקלטות ושלבי העריכה של האלבום, הותירה על דייב חותם כה גדול עד שהוא חשב "לעטר" את עטיפת האלבום בתמונה של פסיכולוג!
אז נכון, האלבום אינו "יצירת מופת", אך הוא שואף לשם. הוא ללא ספק אבן דרך, תחילתה של אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעידן המודרני. יצירה של להקה שהותירה חותם על מפת המוזיקה של ימינו וברבות השנים תביא למיינסטרים שירים בועטים, גיטרות מנסרות, תופים אגרסיביים והופעות מצמררות.
אז זה היה סיפור פשוט על בחור פשוט למדי, שהקים להקת רוק צנועה למדי, אשר הייתה רדופה בתחילת דרכה ע"י "רוחות הגראנג'" ודמותו של Kurt Cobain והפכה היום בזכות עצמה בלבד וכנגד כל הסיכויים לאגדה שהיא התגלמות הרוק המודרני!
כך יצא שאלבום ששרד אינספור טלטלות, עבר שני הליכי גירושין (הגירושין של דייב ושל הלהקה מוויליאם המתופף), שתי הקלטות, אינספור חזרות, עלה הרבה מאוד כסף ובסוף גם נקרא על שם קערה עם פסים אדומים ולבנים, הוא ודווקא הוא הפך להיות האלבום המצליח ביותר של הלהקה עד היום!
ואפילו שאנחנו בטוחים שכבר טחנתם אותו מיליון פעם, אתם חייבים להקשיב לו שוב, פשוט חייבים.
להאזנה ב- Spotify, Apple Music
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק ו/או להירשם לאתר!!
"עימות חזיתי" - בלוג הרוק של ישראל ופודקאסט
עריכת לשון: אורי ענבי/Ori Anabi